<h1>העיטור אות פ' פקדון</h1>
<h2>דף ו.</h2>
והיכא דכפר פקדון תפיס המפקיד מיניה בלא סהדי ומשתבע דלית ליה מידי מממונא דיליה כדין מלוה ואיכא מאן דאמר אם הנפקד טעין אין לך פקדון אצלי אינו נשבע שמא רצה לומר שנאנס ואיכא מאן דאמר בטענת היה לך אצלי ונאנס אינו נשבע אבל בטענת אין לך אצלי כלום יכול לישבע שאם היתה טענתו נאנס היה טוען ואמר נאנס. וכתב גאון מי שיש לו ממון אצל חבירו ויש לו הוא תחת חבירו מלוה או פקדון דמיא כמאן דעביד איניש דינא לנפשיה והכין חזינא דאית ליה למתפשיה לפקדון על מאי דאית ליה ואתי לבית דין ואמר להו למילתא אית ליה לוותאי פקדון ואית לי עליה כך וכך ותפשתיה על מאי דאית לי ואי יהיב לי יהיבנא ליה פקדון דיליה בעיניה ודינא הוא מגו דיכיל למימר לית לך לוותי פקדון אי נמי אהדרתיה ניהלך יכיל לטעון עד כדי דמיו ושקיל כההוא דחבל סכינא דאשכבתא (ב"מ קט"ז.) וכל היכא דמצי למימר אין לך בידי או החזרתיו לך או דילי הוא כולי עלמא מודו דמצי תפיס ומשתבע. ובתוספתא (פ"ה דשבועות ה"ג) גרסינן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי או שהיה לך בידי והחזרתיו לך או שיש לי בידך במנה כסות במנה פירות פטור וכו' בחוב ואנן כתבינן במחאה דלא אמרינן בפקדון מגו אלא היכא דליכא עדים ולא ראה כדכתבינן במחאה. ולפי ששטר פקדון אינו מועיל ובשבועה נאמן מה שאין כן בשאר שטרות לא כתבנו בו טופס.
<h2>דף לג:</h2>
תנן בפרק המפקיד המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או אבדו שילם ולא רצה לישבע שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא ונמצא הגנב משלם תשלומי כפל למי משלם למי שפקדון אצלו נשבע ולא רצה לשלם ונמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה למי משלם לבעל הפקדון. ירושלמי (פ"ג דב"מ ה"א) וישלם למי שהפקידו אצלו רבי ניסי אומר בשם רבי יונה שנים ישלם למקום שהקרן מהלך הכפל מהלך.
<h2>דף לד.</h2>
שילם ולא רצה לישבע אמר רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לא שילם שילם ממש אלא כיון שאמר הריני משלם אף על פי שלא שילם. ואמר רב פפא שומר חנם כיון שאמר פשעתי מקני ליה כפילא ושומר שכר כיון שאמר נגנבו מקני ליה כפילא אבל שואל עד שישלם כרב זביד מאי טעמא הואיל וכל הנאה שלו בדיבורא לא מקני ליה כפילא ואף על גב דהשתא לא דיינינן דיני קנסות נפקא מינה דאי תפש לא מפקינן מיניה. פשיטא אמר איני משלם וחזר ואמר הריני משלם הא קאמר הריני משלם ומקני ליה כפילא אלא אמר הריני משלם ואיני נשבע וחזר ואמר איני משלם מהו מי אמרינן מיהדר קא הדר ביה וכו' ש"מ דבעל דין שאמר איני נשבע בבית דין יכול לחזור בו. פר"ש ודוקא בבית דין אבל קיבל בבית דין ויצא חוץ לבית דין אינו יכול לחזור בו. והא דאמרינן בריש גמרא דשבועת הדיינין (ל"ט.) פוטרין אותו מיד משמע אם רצה לחזור היה יכול לחזור והא דגרסינן ביש נוחלין (ב"ב קכ"ח.) עבדי גנבת והלה אומר לא גנבתי וכו' עד רצונך השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור בו מפני שכבר נשבע הוא ועוד דההיא שבועה לא רמיא עלויה דאין נשבעין על העבדים ודומיא דדור לי בחיי ראשך הוא ופלוגתא דרבי מאיר ורבנן הוא. אמר הריני משלם ומת ואמרו בנים אין אנו משלמין שלמו בנים שלם לבנים שלמו בנים לבנים שלם מחצה שאל שתי פרות ושילם אחת מהן שאל מן האשה ושילם לבעלה אשה ששאלה ושלם בעלה מהו ועלו בתיקו. וכתב רבינו אלפס ממון המוטל בספק חולקין והני מילי בארץ ישראל אבל בבבל קנסא הוא ואי קדים חד מינייהו ותפש לא מפקינן מיניה בין בבבל בין בארץ ישראל.
<h2>דף לד:</h2>
והיכא דאמר שומר סלע היה שוה והלה אומר שתים משביעין אותו כמודה מקצת ופטור ואי אמר ליה הילך מגו דמשתבע שבועה שאינה ברשותו משתבע כמה הויא שויא ואי איכא עדים שאבד משביעין אותו שבועת היסת ומיפטר ואי אמר שומר אנא לא ידענא כמה הויא שויא ובעל הפקדון אמר אנא ידענא כתב רבינו אבן מגש כיון דקא מודה נתבע דחייב ולא ידע כמה שויא הוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם כדאמרינן (שבועות מ"ז.) מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים זוז והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לשבע משלם והלכך כל מה שהתובע אומר ששוה משלם. ואם רצה הנתבע להחרים על מי שנוטל ממנו ממון שלא כדין הרשות בידו ומסתברא דהאי דינא כדינא דשק צרור הוא דלקמן (ירושלמי ב"ק פ"ו ה"ז) ולא שייך ביה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע כדאיתא לקמן ונשבע ונוטל וכל היכא דהאי ידע והאי לא ידע משתבע ושקיל והיכא דמפקיד ונפקד לא ידעי כמה שויא המוציא מחבירו עליו הראיה. ואי (נמי) ליכא סהדי דאבד ומפקיד לא ידע ונפקד חשוד על השבועה הוה ליה כדינא דשניהם חשודים על השבועה (שבועות מ"ז.) ופלוגתא דרב ושמואל ורבי אלעזר ואפסק הלכתא לקמן מתוך שאינו יכול לישבע משלם.
<h2>דף לה.</h2>
ההוא דאפקיד כיפי גבי חבריה אמר ליה הב לי כיפי אמר ליה לא ידענא היכא אותבינהו אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה כל לא ידענא פשיעותא היא זיל שלים ואגביה רב נחמן לאפדניה מיניה לסוף אשתכוח כיפי וקיימא לן כאמימר דאמר שומא הדרא לעולם ואף על גב דליתיה בטעות והכא כיון דאטרחיה לבי דינא לא שילם ולא רצה לישבע הוא.
<h2>דף לו.</h2>
ירושלמי בפרק המפקיד (ה"ז) מעות אם שמר כדרך השומרין פטור אמר רב יוסי ואת שמע מינה בר נש דיהב לחבריה פילוסורין בשוקא ומסרן לבנו ובתו הקטנים ונגנבו או אבדו פטור מלשלם שאנו אומרים לא עלתה על דעתו לטעון פילוסורין בשוקא אימתי שומר חנם חייב שבועה בזמן ששמר כדרך השומרין נעל כראוי קשר כראוי נתן באפונדתו צררן בסדינו והפשילן לפניו נתנן בשידה תיבה ומגדל נגנבו או אבדו חייב בשבועה ופטור מלשלם אם יש עדים אף משבועה פטור נעל שלא כראוי קשר שלא כראוי נתנן באפונדתו צררן במקטורן והפשילן לאחוריו נתנן בראש גגו ונגנבו חייב לשלם נתנן במקום שראוי ליתן את שלו אם ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב ש"מ דברים שאין דרכן להצניע שמירתן בשידה תיבה ומגדל וש"מ דאזלינן בתר דעתייהו דאינשי.
<h2>דף לו:</h2>
השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה וכו' אמר רבי יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור פרה לבעלים הראשונים. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי. אמר רבא הלכתא שומר שמסר לשומר חייב לא מבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם ונשבר או מת אף על פי ששומר שכר פטור הכא חייב דגרועי גרעה לשמירתו אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר ונגנבה או אבדה דשומר חנם פטור בשבועה הכא חייב דאמר ליה את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה והלכך מתניתין דהשוכר את הפרה לא אצטריך לאוקומה בשנתנו לו הבעלים רשות להשאיל דאי שומר קמא מצי משתבע אנטירותא דבתרא כגון דחזא איהו לאונסא אי נמי איכא סהדי דנטרה שומר בתרא כי אורחיה ונאנסה לא מחייב שומר קמא לשלומי מידי דהא ליכא שבועה דלימא ליה את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה הא לאו הכי חייב ולא מחייבינן ליה משום אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אלא היכא דלא מצי משתבע וליכא סהדי הא לאו הכי לא מחייבינן ליה משום דנטירותא דקמא עדיפא מדבתרא וקימא לן כרבא וליתה לדרבי יוחנן דאוקמה למתניתין בשנתנו לו בעלים רשות וכו'. וכתב רבינו אלפס ואף על גב דאמרינן אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כדאמרינן בפרק כל הגט (כ"ט.) ואמרינן עלה כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר הני מילי לכתחילה אבל דיעבד אף על גב דאינו רשאי אי איכא עדים דלא פשע בה לא מחייבינן ליה דהא גבי השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה כיון דליכא פשיעותא דהא כדרכה מתה לא מחייב השוכר לשלומי מדיליה ואף על גב דהשאילה לאחר ושמע מינה דלא סבירא לן כרבי מאיר (ע"ח.) דאמר כל המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן וכן כתב רב אחא משבחא ובעל מתיבות.
ומיהו סברא דרבוותא אם עבר והפקיד או השאיל לאחר יכול לחזור בו משום טעמא דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אלא היכא דהוחזק כפרן כדגרסינן בפרק קמא דגטין (י"ד.) והיכא דשומר קמא לא מצי לאשתבועי אנטירותא דבתרא אי נמי ליכא סהדי דנטרא כי אורחא ואמר ליה שומר קמא ברשותא דידך יהיבתיה לשומר בתרא ואית ליה סהדי בהכי אי נמי שהוחזק כפרן דלא מצי למימר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר (כדגרסינן בהשוכר) אי נמי איהו גופיה מסר ליה לשומר בתרא לנטירותא משתבע שומר ומפטר דהא לא מצי למימר ליה האיך לא מהימן לי בשבועה כהנהו גינאי דכל יומא הוו מפקדי מרייהו גבי ההיא סבתא יומא חד אפקידו גבי חד מינייהו שמע קל הילולא ואפקדינהו גבי ההיא סבתא ואגנוב ופטריה רב משום דאינהו גופייהו גבי ההיא סבתא הוו מפקדי והוא הדין אי אפקדיה לבקרא דיליה כדאמרינן לקמן (מ"ב:) בההוא תורא דלא הוו ליה ככי ושיני וכו' ואי אפקדיה לבניו ולבני ביתו גדולים פטור ולא מצי למימר ליה את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי וכו' מאי טעמא אמר רבא כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ואמו כיוצא בהן.
איתמר פשע בה ויצאת לאגם ומתה כדרכה אביי משמיה דרבה אמר חייב רבא משמיה דרבה אמר פטור ומודה רבא דאי גנבה גנב מאגם ומתה כדרכה ביד גנב חייב דאי נמי שבקה מלאך המות בי גנב הוה קיימא וקיימא לן כרבא ואף על גב דקיימא לן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב הכא פטור מאי טעמא מלאך המות קטלה מה לי הכא מה לי התם כדמפרש טעמא והא דאמרינן בפרק השוכר את הפועלים (צ"ג:) איתיביה אביי לרבא רועה שהיה רועה עדרו והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ובא ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם היה מציל ומוקים לה רבא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי ופרכינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא וחייב ואייתי לה רבינו אלפס ומדמי לה להא דפשע בה ויצאת לאגם דהא איתניס שלא מחמת פשיעותא היא ואפילו הכי חייב וקאמר ההיא מימרא דאביי ורבה היא ולא עדיף מהאי מימרא דאית להו הכא וכבר דחייה רבא כדאיתא בהלכות ומסתברא דלא דמיא אונסא דמלאך המות לאונסא אחרינא דלגבי מלאך המות ליכא נטירותא כלל ואיכא למימר מה לי הכא מה לי התם אבל גבי רועה כיון דתחילתו בפשיעה הוא מגו דהוי פושע לנטורה מפשיעה הוי פושע נמי להא דהוה ליה לנטורה מההיא אונסא דהוה מצי לנטורה ולקדם ברועים ומקלות והלכך כיון דקיימא לן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב הכא נמי חייב והיכא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי אפילו אינו יכול להציל חייב. ומתניתין דעל בעידנא דעיילי אינשי ואם יכול להציל חייב ואם לאו פטור דקיימא לן כרב חסדא ורבה בר רב הונא דלא סבירא להו להא דרבא דאמר להכי יהיבנא לך אגרא לנטורא נטירותא מעליא והילכך על בעידנא דעיילי אינשי וגני פורתא בעידנא דגנו אינשי חייב אלא אי קשיא הא קשיא דאמרינן בפרק שור שנגח את הפרה (נ"ב:) דלא אמרינן מגו דהוי פושע לענין גמלים הוי פושע נמי לענין התלעה ולא אמרינן נמי מגו דהוי פושע לגבי חרש הוי פושע לגבי פקח דמשמע דכל דתחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור ומפרשי רבוותא דלא דמו דהתם בהנהו זוזי דפשע לענין נורא אינהו גופייהו איגנוב אבל הכא בחרש פשע ובחרש לא היה הנזק ובפקח לא פשע ולא מידי ולא איתברר שפיר, ומסתברא דלא אמרינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אלא באונסא דשכיחא כגון נטירותא דגנבי אבל אונסא דלא שכיחא כגון התלעה וכגון פקח ביום לא ואפילו למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב באונסא דלא שכיחא פטור דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה אונסא דלא שכיחא וכדאמרינן בבבא קמא (כ"א:) בגמרא דהכלב והגדי הניחא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור אלא למאן דאמר חייב מאי איכא למימר כגון דמקרבי כלים לגבי כותל דכי נפל לבראי נפלי וליכא לאסוקי אדעתיה להאי אונסא.
<h2>דף לז.</h2>
אמר לשנים גזלתי אחד מכם מנה ואיני יודע איזה מכם אביו של אחד מהם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע איזה הוא נותן לזה מנה ולזה מנה שהודה מפי עצמו ורמינן עלה מההיא דקתני סיפא שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו אלמא מספיקא לא מפקינן ממונא ופריק רבא רישא נעשה כמי שהפקידו לו בשתי כריכות דהוה ליה למידק שמא דגברא דאפקד גביה ומשום פשיעותא דידיה מפסיד מנה ומדאקשינן לרבא משנים שהפקידו בהמה אצל רועה שמניח בהמה ביניהן ומסתלק ולא שני ליה מתניתין בבא לצאת ידי שמים שמע מינה אפילו בלא בא לצאת ידי שמים חייב וסיפא נעשה כמי שהפקידו אצלו בכרך אחד דלא הוה ליה למידק וכגון דאפקידו תרווייהו בהדי הדדי בחד זימנא דאמר להון אתון גופייכו לא קפדיתו אהדדי אנא קפידנא הלכך נפקד לא פשע אינהו הוא דפשעי ואפילו לצאת ידי שמים לא מחייבי כיון דלא עבד איסורא בהוצאת הממון מידו סגיא והוה ליה כאיני יודע אם הפקדת אצלי אם לאו דפטור ואפילו לצאת ידי שמים וכן הלכה. ולקח מחמשה בני אדם ואינו יודע מאיזה מהן לקח קשיא לן לדמי לה לשנים שהפקידו בהמה אצל רועה דאוקימנא כגון שהניחה בעדרו של רועה שלא מדעתו הא לאו הכי משלם בהמה לכל אחד ואחד דהוה ליה למידק הכא נמי לשלם לכל אחד ואחד דהא שתי כריכות נינהו ומסתברא דלא אמרינן הוה ליה למידק אלא בפקדון שצריך להתרחק ממנו אבל בזביני מאן דזבין אית ליה למידק על זביניה ולמימר ליה דידי הוא והב לי דמי. אי נמי זביני כיון דבההיא שעתא אית ליה ללוקח לאפרועי לית ליה למידק אבל פקדון דלא מהדר ליה אלא לבתר שעתה חד יומא ותרין אית ליה למידק. ואית דמפרש דלא קיימא שנוייא דרבא אלא שנוייא דשמעתא בבא לצאת ידי שמים הוא והא דרבא ליתה.
<h2>דף לח.</h2>
המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין לא יגע בהן רבן שמעון בן גמליאל אומר מוכרן בבית דין אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מחלוקת בכדי חסרונן אבל יותר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בבית דין. ירושלמי בפרק המפקיד (ה"ד) ר' אבהו ברבי יעקב בשם רבי יוחנן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל כהדה יוחנן חקוקא אפקיד גבי רבי חייא רבה חד דיסקא מלא חמץ אתא שאיל לרבי אמר ליה ימכר על פי בית דין בשעת הביעור וביבמות (פ"ב הי"ב) ירושלמי רבי אבא בשם רבי יוחנן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל מה יהא בדמים רב יהודה אמר מחלוקת רבי טרפון ורב עקיבא תני בית דין לא יקחו ר' עקיבא אמר רבי חייא בר שבתי מקשי הכא איתמר מיאנה או שחלצה בפניו ישאוה מפני שהוא בית דין והכא את אמר הכין אמר רבי יוסי תמן המקח דרכו להשתלש ברם הכא אין שנים מצויין לחטוא מפני אחד ופסקו רבוותא כרב נחמן דאמר הלכה כדברי חכמים דלא חיישי להפסד מועט והלכך הא דתניא המפקיד אצל חבירו פירות והרקיבו יין והחמיץ שמן והבאיש דבש והדביש הרי זה לא יגע בהן וחכמים אומרים עושה להן תקנה ומוכרן וטעמייהו דרבנן דקסברי להפסד מועט דקנקנים נמי חששו ולית הלכתא כוותייהו דהא קיימא לן כחכמים דמתניתין דלא חיישי לכדי חסרונן וכל שכן לקנקנים אלא כרבי מאיר דקם ליה כחכמים דמתניתין דקתני פירות והרקיבו בכדי חסרונן ושמן והבאיש ודבש והדביש לא יגע בהן דלא חיישינן לקנקנים בשמן ודבש ולא בכדי חסרונן בפירות שהרקיבו והכין פסקי רבוותא קמאי והכי משמע כדאמר רב נחמן דפסק כחכמים דמתניתין. ורבינו חננאל ורבינו אלפס פסקו כרבנן דברייתא ביין והחמיץ דבש והדביש שמן והבאיש דחיישינן נמי להפסד מועט וכרבנן דמתניתין בפירות בכדי חסרונן דהתם לרב כהנא אפילו הפסד מועט ליכא ולרב נחמן בר יצחק אף על גב דאיכא הפסד מועט חיישינן שמא עשאן תרומת מעשר על מקום אחר והאי דקא מבעיא לן במאי קא מפלגי ביין והחמיץ הוא דקא מבעיא לן אבל בפירות והרקיבו פלוגתייהו בטעמא דמתניתין. ומסתברא כשמואל דאמר הלכה כרבן שמעון בן גמליאל כפסקא דירושלמי וכעובדא דיוחנן חקוקא וכחכמים דברייתא דחיישי נמי להפסד מועט בקנקנים והוא הדין לפירות והרקיבו בכדי חסרונן דמוכרן בבית דין ובעל מתיבות הכין פסק וכן עיקר. גרסינן בפסחים (י"ג.) מעשה באדם אחד שהפקיד דיסקיא מליאה חמץ וכו' עד חמישית אמר ליה צא ומוכרה בשוק. ירושלמי (בפ"ק דפסחים ה"ד) חד בר נש אפקיד גבי רבי חייא בר אבא חד גרב דכותחא בבליתא שאל לרבי אמי אמר ימכר על פי בית דין בשעת הביעור. ובסוף גמרא דגט פשוט (ירושלמי ה"ח) תמן אמרינן בכל מקום הלכה כרבן שמעון בן גמליאל חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה אמרין ובלבד במשנתינו רבי אמי קרחא בשם רב ולמה אמרינן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שהלכות קצובות היה אומר מפי בית דינו.
<h2>דף מ.</h2>
המפקיד פירות אצל חבירו יוציא לו חסרונות לאורז ולחיטין תשעת חצאי קבין וכו' תנא וכן לכל כור וכור וכן לכל שנה ושנה ירושלמי (בפ"ג דב"מ ה"ה) אילין עכבריא רשיעיא כד אינון חמון פירא סגי קריין חבריהון ואכלין עמהון. ותניא במה דברים אמורים שעירבן עם פירותיו אבל ייחד להן קרן זוית אומר לו הרי שלך לפניך וכי עירבן עם פירותיו דוקא דאיסתפק ולא ידע כמה אבל ידע כמה איסתפק חזינן דידיה כמה הוי ודחבריה כמה הוי וההוא חסרון יהבינן לכל סאה וסאה לפום חושבנא. ואי מדד בימות החמה והחזיר לו בימות הגשמים לא יוציא לו חסרונות מפני שמותירות.
<h2>דף מ:</h2>
המפקיד חבית אצל חבירו ולא ייחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה אם מתוך ידו נשברה לצרכו חייב לצרכה פטור אם משהניחה בין לצרכו בין לצרכה פטור ייחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו בין משהניחה לצרכו חייב לצרכה פטור אמר רבי יוחנן מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא ותרגומה רבי יעקב בר אבא קמיה דרב ורבי נתן בר אבא קמיה דרב ורב ששת כולהו מוקמי לה אליבא דרבי ישמעאל וסיפא שהניחה במקום שאינו מקומה. ומסתברא כותיהו ואפילו רבי יוחנן דקאמר הניחה במקומה משמע לאו דסבירא ליה הכי דהא לא קאמר רבי יוחנן אמר אלא דמאי דקשיא ליה קאמר ובתר דתרגומה למתניתין ניחא ליה לאוקמה למתניתין בהכי מלאוקומה בתרי אמוראי. כדאמרינן בסוכה (י"ב.) אמר רבי יעקב שמעית מניה דרבי יוחנן תרתי חדא [הא] ואידך החוטט בגדיש וכו' ובמסקנא ורבי יעקב איפכא מי לא איכא למימר. ובגיטין בפרק השולח (מ"ד:) בהא דרב ענן. ועוד דרבי יוחנן יחידאה הוא הילכך סתמא דמתניתין כרבי ישמעאל והוה ליה סתמא במתניתין ומחלוקת בברייתא והלכה כסתמא דמתניתין ולא בעינן דעת בעלים. ואם הניחה במקום שייחדו לה הבעלים מקום אפילו טילטלה לצרכו פטור. והיכא דלא ייחדו לה הבעלים מקום כל מקום שהניחה מקומה הוא ואפילו לצרכו פטור... ורבינו אלפס פסק כרבי עקיבא אליבא דרבי יוחנן. ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. והא דאמר רבי אלעזר (ל"א.) הכל צריך דעת בעלים בשומר חנם ושומר שכר ושואל הוא דקאמר כשמחזיר אי נמי בבעלי חיים בגניבה וגזילה כשגנב מבית הבעלים והא דאמר רבי יוחנן (מ"ג:) הלכה כרבי עקיבא לעולם אפילו איכא עדים ואי נמי אהדריה לדוכתיה ולאפוקי מדרבי ישמעאל דאמר לא בעינן דעת בעלים ליתה דהא רבא פליג עליה ואמר הלכה כבית הלל וכי היכי דאידחי לעולם דקאמר רבי יוחנן בדאיכא עדים הכי נמי אדחי לעולם דאהדרה לדוכתה ואיתבר ולית הלכתא כוותיה כלל.
והני מילי בשומר שגנב מרשותו כגון המפקיד חבית אצל חבירו דהכי אוקימנא בפרק הגוזל (קי"ח:) דקיימא לן כרבי ישמעאל אבל בגנב שגנב מבית בעלים לא אפליגו בה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ומתניתין היא בפרק הגוזל (קי"ח.) הגונב טלה מן העדר וכו' ואיפלגו בה רב ושמואל ורבי יוחנן ורב חסדא. ומסתברא כרב חסדא דרבא הוא דפריש טעמא התם. ורב זביד משמיה דרבא אמר בשומר שגנב מרשות בעלים דכולי עלמא כרב חסדא שמע מינה הילכתא כותיה. ולדעת, מנין פוטר. שלא לדעת, צריך דעת. ודוקא בעלי חיים משום דנקיטי להו נגרי ברייתא אבל בלא בעלי חיים קיימא לן כרבי יוחנן דאמר לדעת מנין פוטר שלא לדעת אפילו מנין לא בעי כדגרסינן בפרק איזהו נשך (ס"ג:) מאן דאוזיף מחבריה ואשכח ביה טופיינא וכו' עד והבליע לו בחשבון יצא. ודוקא בשומר שגנב מרשות בעלים אבל שומר שגנב מרשותו צריך דעת בעלים לדעת רבי יוחנן דקאמ' לעיל דהלכה כרבי עקיבא וליתה כדפרשית. והלכתא שליחות יד אינה צריכה חסרון. ושואל שלא מדעת גזלן הוא.
<h2>דף מב.</h2>
המפקיד מעות אצל חברו צררן והפשילן לאחוריו או שמסרן לבנו ובתו הקטנים ונעל בפניהם שלא כראוי חייב שלא שמר כדרך השומרין. צררן והפשילן לאחוריו מאי הוה ליה למעבד אמר רבא אמר רבי יצחק אמר קרא וצרת הכסף בידך אף על פי שצרורין יהיו בידיך ומסתברא דוקא מעות כגון פרוטות שניתנו להוצאה אבל כספים וזולתן שלא ניתנו להוצאה קיימא לן כשמואל דאמר כספים אין להן שמירה אלא בקרקע כדגרסינן לקמן. והא דגרסינן בירושלמי דאייתינן לעיל נתנו בשידה תיבה ומגדל פטור במעות הוא. ואיכא מאן דאמר דשמואל בשומר שכר קאמר אבל שומר חנם לא בעי כולי האי. אמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע ומודה שמואל בערב שבת בין השמשות דלא אטרחוה רבנן ואי שהה למוצאי שבת שיעור למקברינהו ולא קברינהו מחייב ואי צורבא מרבנן הוא פטור אמר דילמא בעי זוזי לאבדלתא והאידנא דשכיחי גשושאי וטפוחאי ופרומאי אין להן שמירה אלא או בטפח הסמוך לקרקע או בטפח הסמוך לשמי קורה ובעי עפרא עילואי סיכרא טפח. ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה אזל ואשלמינהו לאימיה ואותבינהו בקרטליתא ואיגנוב אמר רבא משתבע ההוא גברא דהנהו זוזי אשלמינהו לאימיה ומשתבעא אימיה דאותבינהו בקרטליתא ואיגנוב. ואיכא מאן דאמר דאיהו משתבע שבועת היסת ואימיה משתבעא שבועת השומרין. ומסתברא דאיהו נמי משתבע שבועת השומרין שלא פשע בהן והפקידן מידו לידה בחזקת שלו ובשבועה דאימיה לא סגיא. ההוא דאפקיד זוזי גבי חבריה אמר ליה הב לי זוזאי אמר ליה לא ידענא היכא אותבינהו אתא לקמיה דרבא אמר ליה כל לא ידענא פשיעותא הוא זיל שלים. ואיזו היא אבדה ששומר חנם פטור עליה כגון דאמר כאן הנחתיה ונעלתי כראוי או שמסרתי לאשתי ובני ולא ידעתי עד שנפתח הדלת וברחה הבהמה או שהיתה הבהמה רועה בשדה וברחה והלכה לה ומעות וכלים נמי שהניחם במקום ידוע בביתו וכשבא לא מצאם. ורבינו חננאל כתב בפרק השואל גניבה שקרובה לאונס שאנסתו שינה וכיוצא בה אבל אבדה בדבר שיש בו רוח חיים ויצא והלך ונאבד או כלים וכיוצא בהן ונפלו מתוך חיקו ואבדו או שהניחם במקום שאינו בר שמירה ויצא ואבדו הרי זה קרוב לפשיעה לשון הרב החסיד קרובינו ז"ל.
ירושלמי בפרק המפקיד (ה"ז) מעות אם שמר כדרך השומרין פטור אמר רב יוסי ואת שמע מינה בר נש דיהב לחבריה פילוסורין בשוקא ומסרן לבנו ובתו הקטנים ונגנבו או אבדו פטור מלשלם שאנו אומרים לא עלתה על דעתו לטעון פילוסורין בשוקא אימתי שומר חנם חייב שבועה בזמן ששמר כדרך השומרין נעל כראוי קשר כראוי נתן באפונדתו צררן בסדינו והפשילן לפניו נתנן בשידה תיבה ומגדל נגנבו או אבדו חייב בשבועה ופטור מלשלם אם יש עדים אף משבועה פטור נעל שלא כראוי קשר שלא כראוי נתנן באפונדתו צררן במקטורן והפשילן לאחוריו נתנן בראש גגו ונגנבו חייב לשלם נתנן במקום שראוי ליתן את שלו אם ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב ש"מ דברים שאין דרכן להצניע שמירתן בשידה תיבה ומגדל וש"מ דאזלינן בתר דעתייהו דאינשי.
<h2>דף מג.</h2>
המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהן בצרורין וחתומין שנו רב מרי אמר בקשר משונה איכא דאמרי בעי רב מרי קשר משונה מהו תיקו ולא ישתמש בהן מותרין ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן אמר רב הונא אפילו נאנסו ורב נחמן אמר נאנסו לא אבל בההיא הנאה דאי מתרמי ליה זבינא דאית ביה רווחא זבין בהו הוה ליה עלייהו שומר שכר וחייב בגנבה ואבדה. ופסקי רבוותא כרב נחמן ודוקא דלא אשתמש בהו אבל אשתמש בהו הוו להו הלואה וקמו ליה ברשותיה וחייב באונסין. וקשיא ליה לרבינו אפרים מאי שנא מדמי אבדה דקיימא לן כרבי טרפון דאמר לפיכך אם אבדו חייב באחריותן ואף על גב דלא אישתמש בהו. ומשום האי קושיא איכא מרבוותא דדחו לה להא דרב נחמן ופסקי כרב הונא. ואיהו אמר דלא דמי דאבידה גופיה מעידנא דאשכחה הוה ליה עלה שומר שכר מדרב יוסף וקא מתהני פרוטה דרב יוסף אף על גב דלא מתהני מיניה וכי קא מזבין לה ואתהני מינה נפקא לה משומר שכר והוה ליה שואל אבל פקדון דשומר חנם הוא עליה ולית ליה ביה הנאה כי הוו זוזי ומתהני מינייהו מסקינן ליה משומר חנם לשומר שכר. וכללא דמילתא דלא מפקינן משומר חנם לשואל אלא משומר חנם לשומר שכר ומשומר שכר לשואל. וקשיא לן (יש כאן תוספת בש' והיא הגה ואינה במקומה [ואין נראין דברי האומ' שמרבינו אפרים הוא ואכמ"ל]) הניחא לרב יוסף אלא לרבה מאי איכא למימר (כאן שייך הגה דלעיל וז"ל. [ונראה דלאו] קושיא היא חדא דאיכא למימר דרבה כרב הונא סבירא ליה ולית הלכתא כחד מינייהו. ועוד בר מן כל דין ומכל דין הא בהדיא קאמרינן גבי דמי אבידה [דלטעמיה] דרבה לא מחייב ליה כרבי טרפון אלא בגניבה ואבידה אבל באונסין לא [וכרב] יוסף בלחוד הוא דמוקמי לה לפלוגתייהו באונסין כשואל ושמעת מינה דרבה דאמר שומר אבדה כשומר חנם דמי [כי] מפיק ליה גבי שומר (חנם) דמי אבדה לא מפקינן ליה אלא משומר חנם לשומר שכר כטעמיה דרב נחמן גבי המפקיד מעות אצל שולחני. ע"כ). והרב תירץ דדמי אבדה חכמים התירו לו להשתמש בהן ושוייה שואל אבל הכא מאן אשאל ליה סתמא אפקדינהו ניהליה ונהי דשרי ליה לאשתמושי בהו אבל שואל לא הוי עד דאשתמש בהו. ומסתברא דמי אבדה כי טרח אדעתא לאשתמושי בהו טרח וההיא שעתא אושולי אושלינהו ולצרכו ולצרכה קא מזבין הילכך הוה ליה שואל אבל הכא מאי קא עביד דלהוי שואל עלווייהו אדעתא דנטירותא קבלינהו ואי לא אשתמש בהו היכי הוי שואל. ולמעות אבדה נמי לא דמי דהא מותרין נינהו ולאשתמושי יהב להו אי בעי. והלכתא אי לא אשתמש שומר שכר הוא דהוי שואל לא הוי. חנוני כבעל הבית דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר חנוני כשולחני והלכתא כותיה.
<h2>דף מג:</h2>
השולח יד בפקדון בית שמאי אומרים ילקה בחסר וביתר ובית הלל אומרים כשעת הוצאה רבי עקיבא אומר כשעת תביעה. ואוקימנא בשבח גזילה קא מיפלגי בית שמאי סברי דנגזל הוי ובית הלל סברי דגזלן הוי ובפלוגתא דהני תנאי דתניא הגוזל את הרחל וגזזה וילדה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר גזילה חוזרת בעינה. ופירש רב אלפס הכא כגון שנטענה אצלו או נתעברה אצלו וגזזה וילדה ובית שמאי כרבי מאיר ובית הלל כרבי יהודה. וכי דייקינן בבבא קמא (צ"ה.) לא דייק ולא איירי רבי מאיר אלא בטעונה וגזזה ורבי שמעון בנטענה אצלו ותו דהוה ליה למימר בשבח שעל גבי גזילה קא מפלגי כדאיתא התם. ומסתברא דבתרווייהו פליגי בשבח גזילה שהיה עליה והוציאה ובשבח גזילה שעל גבה בית שמאי סברי ילקה בחסר וביתר בחסר בשבח שהיה עליה בטעונה וגזזה כרבי מאיר וביתר בשאינה טעונה ונטענה אצלו כרבי שמעון ובית הלל כרבי יהודה ובין חסר ובין יתר חוזרת בלא גיזה וכשעת הוצאה דקאמרי בית הלל כשעה שהוציא השבח ממנה דהיינו בעיניה אבל ביוקרא וזולא לא פליגי. וקיימא לן כרבא דאמר האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא והשתא שויא ארבעה תברה או שתייה משלם ארבעה כשעת הוצאה מן העולם איתבר ממילא משלם זוזא וכן הלכתא ודיקא נמי דקתני ילקה בחסר וביתר. ופירשו רבוותא ולא קתני בזול וביוקר. ומסתברא מדדייק בגמרא דייקא נמי דקתני ילקה בחסר וביתר דברי בית שמאי ובית הלל אומרים כשעת הוצאה מבית בעלים מבית הלל דייק דאם איתה דפלוגתייהו ביוקר ובזול וביתר כולי עלמא לא פליגי הוה להו לבית הלל למימר ביתר אבל לא בחסר אלא לאו שמע מינה בתרווייהו פליגי ורבי עקיבא אומר כשעת תביעה ולא שנא רחל טעונה וגזזה ולא שנא רחל גזוזה ונטענה כמות שהיא בשעת תביעה בבית דין בין חסר בין יתר הוא משלם לו.
ומודה רבי עקיבא במקום שיש עדים שתבעה ממנו כשהיתה טעונה ואחר כך גזזה שילקה בחסר ומשלם דמי פרה הראוייה לילד ועומדת ליגזז דעדים כתביעת בית דין דמי. וחזינן לרבוותא פירושא אחרינא. ורבינו שלמה פירש במקום שיש עדים כמה היתה שוה ביום שגזלה ממנו שראו שגזלה ממנו דמשלם כשעת הגזילה. וכתב רבינו חננאל אף על גב דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי עקיבא ובתלמוד ירושלמי פסקו כרבי עקיבא אנן לא סמכינן אלא אהא דאמר רבא הלכה כבית הלל דהוא בתרא (דרבא). והכי נמי סבירא לן דקמו להו כרבי יהודה דאמר גזילה חוזרת בעיניה כדפסקינן בבבא קמא (צ"ה:) כרבי יהודה ואליבא דרב פפא ופירושא דרבינו שלמה דאמרינן הלכה כבית הלל דאמרי כשעת הגזילה לא דייק לן. והכין שדרו גאוני מחסיא כרבי יהודה וכבית הלל דשבח גזילה דגזלן הוי כרבא דקיימא לן (ב"ק צ"ג:) כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה וגזילה דאיתה בעינה למחצה לשליש ולרביע לא יהיב ליה כרבי יהודה (ב"ק צ"ה:) דרבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה. ומסתברא למחצה לשליש ולרביע נוטל כמנהג המדינה כרבי שמעון דסוגיא דשמעתא כוותיה אזלא דהא אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן לרבי שמעון כי מסלק ליה בגופה מסלק ליה או בדמיה מסלק ליה מדקא מבעיא לן בסוגיא דשמעתא אליבא דרבי שמעון שמע מינה הילכתא כוותיה. ורבא נמי דאמר גזל והשביח ומכר גזל והשביח והוריש מה שהשביח מכר ומה שהשביח הוריש לוקח נוטל מחצה שליש ורביע. ודאמר נמי מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו אליבא דרבי שמעון הוא. ורבינו שלמה הכי סבירא ליה דאי איתה דגזלן הוי כוליה קשיא דרבא אדרבא דהא רבא פסק הלכה כבית הלל דאמרי דגזלן הוי. וגרסינן בפרק הניזקין (נ"ה:) אמר רבא כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גזילה או משעת הקדישה למאי נפקא מינה לגיזותיה וולדותיה ואסיקנא משעת הקדישה שמע מינה שבח גזילה דנגזל הוי אלא לאו שמע מינה למחצה לשליש ולרביע הוא דקא שקיל. ואיכא מאן דאמר דרבא התם אליבא דעולא קאמר דאמר ייאוש כדי לא קני אבל לדידיה משעת גזילה קני לה. והאי כללא דרבי יהודה ורבי שמעון לאו כללא הוא כדאיתא בעירובין (מ"ו:) אמר רב משרשיא ליתנהו להני כללי דהא רב לא סבירא ליה להני כללי והיכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר ואזלינן בתר סוגיא דשמעתא. ומצאתי בהלכות קצובות רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי שמעון. ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. (למחצה לשליש ולרביע לא יהיב ליה כר' יהודה דרבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה הא קיי"ל דרבי יהודה ור"ש הלכה כר"ש).
החושב לשלוח יד בפקדון בית שמאי מחייבין ובית הלל אומרים אינו חייב עד שישלח בו יד היטה את החבית ונטל הימנה רביעית ונשברה אינו משלם אלא דמי רביעית החמיצה משלם את כולה אמר שמואל לא נטל נטל ממש אלא כיון שהגביהה ליטול אף על פי שלא נטל דקיימא לן שליחות יד אינה צריכה חסרון. והגביה ארנקי ליטול ממנה דינר ונגנב או אבד חייב והא דקא מתמה גמרא לימא קסבר שמואל שליחות [יד] אינה צריכה חסרון משום דרב ולוי פליגי בשליחות יד ושמואל בר פלוגתיה לא פליג עליה. ומשום דסבירא ליה כרב ולית הלכתא כרב.
<h2>דף פא:</h2>
גרסינן בפרק השוכר את האומנין (פ':) כל האומנין שומרי שכר הן וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חנם והוא הדין לגמרתיו הא הבא מעות וטול את שלך שומר שכר וכן הלכתא. שמור לי ואשמור לך שומר שכר. שמור לי ואמר לו הנח לפני שומר חנם הנח לפניך אינו לא שומר חנם ולא שומר שכר. לרבינו חננאל הנח סתמא לא אפשיט ופטור. והא ביתא קמך אינו לא שומר חנם ולא שומר שכר כדגרסינן בהזהב (מ"ט:).
<h2>דף פב:</h2>
המעביר חבית ממקום למקום וטלטלה ונשברה בין שומר חנם בין שומר שכר ישבע רבי יהודה אומר נושא שכר ישלם שומר חנם ישבע רבי אליעזר אומר תמיה אני אם יכולין זה וזה לישבע. אמר רבי חייא בר אבא שבועה זו תקנת חכמים היא היכי משתבע אמר רבא שבועה שלא בכוונה שברתיה. וכתב רבינו אלפס הא דרבא אליבא דרבי מאיר הוא דקאמר נתקל פושע הוא אבל לרבנן דאמרי נתקל לאו פושע הוא משביעין אותו שבועה שלא בפשיעה שברתיה. ובעובדא דריסתקא דמחוזא אמר מדאצרוכה רבנן לאתויי ראיה דלא פשע שמע מינה דהיכא דאיכא שבועה דלא פשע משבעינן ליה שלא בכונה לא משבעינן ליה והא דאמר רבא שלא בכונה שברתיה לטעמיה דרבי מאיר קאמר וליה לא סבירא ליה. ומסתברא דרבי חייא דאמר שבועה זו תקנת חכמים היא בין למאן דאמר נתקל פושע הוא בין למאן דאמר נתקל לאו פושע הוא קאמר ומתניתין דקאמר בין במקום מדרון בין שלא במקום מדרון ישבע דברי הכל הוא. וקא מבעיא לן היכי משתבע בין שומר חנם בין שומר שכר אליבא דרבי מאיר אפילו במקום מדרון ושומר חנם לרבי יהודה שלא במקום מדרון דהא לא מצי משתבע שלא פשע ואמר רבא שבועה שלא בכונה שברתיה ואליבא דדברי הכל קאמר דכל היכא דאיכא לספוקי בשבועה משתבע שלא בכונה שברתיה. ועובדא דריסתקא דמחוזא בנוסחא דוקא דילן גרסינן אייתי ראיה והפטר ולית בה דלא פשעת ולעולם משתבע שלא בכונה שברתיה ואפילו לנוסחא דיליה היכא דמצי משתבע שלא פשע כגון במקום מדרון משתבע דלא פשע והא ליכא למימר דמאן דאמר נתקל לאו פושע הוא דשלא במקום מדרון דלא מצי משתבע דלא פשע ישלם דאי איתה לוקמה למתניתין במקום מדרון ורבי יהודה נמי אדפליג בין שומר חנם לשומר שכר ליפלוג בשומר חנם גופיה בין מקום מדרון לשלא במקום מדרון אלא לאו שמע מינה שבועה דמתניתין אפילו שלא במקום מדרון איתה מידי דהוה אנושא שכר לרבי מאיר דפטור בשבועה. וקרוב אני לומר דאפילו במקום מדרון דמצי משתבע שלא פשע שלא בכונה משביעין ליה דשמא שלא במקום מדרון היה ותקינו רבנן שבועה השוה בכל והיינו דקא פריך תינח במקום מדרון היכא שידוע [במקום מדרון נשברה] שלא במקום מדרון מאי איכא למימר כלומר שמא שלא במקום מדרון נשברה ואינו יכול לישבע שלא פשע דלמא פשע ומשום האי טעמא ליכא לתרוצי מתניתין במקום מדרון. ולהאי פירושא לא שנא נתקל פושע הוא ולא שנא נתקל לאו פושע הוא לעולם שלא בכונה משתבע ולפירושא קמא אי סבירא לן נתקל לאו פושע הוא כרבנן במקום מדרון משתבע שלא פשע וכי איכא לספוקי משתבע שלא בכונה. ודוקא היכא דליכא ראיה אבל איכא ראיה לא מיפטר בשבועה כאיסי וכפירושא דגאון. מיהו קשיא לן "ותו לא מידי" דאיתא בספרים דלא אשכחן כי האי גונא בכולה תלמודא. ומסתברא כסברא קמא יביא ראיה ותו לא מידי, כלומר שאין עליו לא שבועה ולא תשלומין דאם איתא הוה ליה לאיסי למימר הא יש רואה צריך להביא ראיה אלא מדקאמר יביא ראיה ויפטר זכותו הוא שאמר יביא ראיה שלא שיבר בכוונה ופטור. ובעל מתיבות כתב בעובדא דריסתקא דמחוזא האי יש ראיה יביא ראיה ותו לא מידי אמר ליה אין כאיסי וסבירא לן כוותיה. וסייעתא דעובדא דשקולאי דאמר ליה רבא דינא הכי ולא אמר ליה אין ואף לא אמר ליה שבועה אית לך גבייהו מסתברא דבתר תקנתא דרב [חייא בר] יוסף הוה עובדא דליכא שבועה אלא תשלומין ופטרינהו מלמען תלך בדרך טובים. וסייעתא דקאמר משום תמיהא הוא דקא מתמה כמאן כאיסי לאו היינו טעמא דתמהא אלא משום דשביק רבי מאיר ורבי יהודה דמתניתין דלית להו דאיסי ועביד כאיסי ואמר ליה אין כאיסי עבדית וסבירא לן כוותיה.
ולענין הלכתא כיון דרבי אלעזר אמר אין גמרא כרבי מאיר הלכה כרבי מאיר ובין שומר חנם ובין שומר שכר ישבע וכרבא דאמר שלא בכונה שברתיה. ולפירושא בתרא לכולי עלמא משתבע שלא בכונה בכל מקום. ולפירושא קמא קיימא לן דנתקל לאו פושע הוא כרבנן והיכא דליכא ספיקא משתבע דלא פשע והיכא דלא מצי משתבע משתבע שלא בכונה מיהו הלכה כרבי מאיר וכרבא וכפסק דרבינו חננאל. ורבוותא פסקי בבבא קמא (כ"ח:) גבי נשברה כדו ולא סילקה נפלה גמלו ולא העמידה כרבנן דפטרי מדיני אדם דנתקל לאו פושע הוא אבל היכא שהיה יכול לעמוד ולא עמד משוינן ליה פושע כדאמרינן (ב"ק ל"א.) בשני קדרים שהיו מהלכין זה אחר זה דמהדרי רבי יוחנן ורב נחמן בר יצחק לאוקמה אפילו לרבנן והא דאמר רבא התם ראשון חייב בנזקי שני ואמרינן התם ראשון ודאי פושע הוא מפני שהיה לו לעמוד ולא עמד הוא ומשוינן ליה [כ]פושע בשעת נפילה כההוא דהוחלק אחד במים בשעת נפילה ופליגי בנתקל פושע וכן הלכתא.
<h2>דף צג:</h2>
איתמר פשע בה ויצאת לאגם ומתה כדרכה אביי משמיה דרבה אמר חייב רבא משמיה דרבה אמר פטור ומודה רבא דאי גנבה גנב מאגם ומתה כדרכה ביד גנב חייב דאי נמי שבקה מלאך המות בי גנב הוה קיימא וקיימא לן כרבא ואף על גב דקיימא לן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב הכא פטור מאי טעמא מלאך המות קטלה מה לי הכא מה לי התם כדמפרש טעמא והא דאמרינן בפרק השוכר את הפועלים (צ"ג:) איתיביה אביי לרבא רועה שהיה רועה עדרו והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ובא ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם היה מציל ומוקים לה רבא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי ופרכינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא וחייב ואייתי לה רבינו אלפס ומדמי לה להא דפשע בה ויצאת לאגם דהא איתניס שלא מחמת פשיעותא היא ואפילו הכי חייב וקאמר ההיא מימרא דאביי ורבה היא ולא עדיף מהאי מימרא דאית להו הכא וכבר דחייה רבא כדאיתא בהלכות ומסתברא דלא דמיא אונסא דמלאך המות לאונסא אחרינא דלגבי מלאך המות ליכא נטירותא כלל ואיכא למימר מה לי הכא מה לי התם אבל גבי רועה כיון דתחילתו בפשיעה הוא מגו דהוי פושע לנטורה מפשיעה הוי פושע נמי להא דהוה ליה לנטורה מההיא אונסא דהוה מצי לנטורה ולקדם ברועים ומקלות והלכך כיון דקיימא לן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב הכא נמי חייב והיכא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי אפילו אינו יכול להציל חייב. ומתניתין דעל בעידנא דעיילי אינשי ואם יכול להציל חייב ואם לאו פטור דקיימא לן כרב חסדא ורבה בר רב הונא דלא סבירא להו להא דרבא דאמר להכי יהיבנא לך אגרא לנטורא נטירותא מעליא והילכך על בעידנא דעיילי אינשי וגני פורתא בעידנא דגנו אינשי חייב אלא אי קשיא הא קשיא דאמרינן בפרק שור שנגח את הפרה (נ"ב:) דלא אמרינן מגו דהוי פושע לענין גמלים הוי פושע נמי לענין התלעה ולא אמרינן נמי מגו דהוי פושע לגבי חרש הוי פושע לגבי פקח דמשמע דכל דתחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור ומפרשי רבוותא דלא דמו דהתם בהנהו זוזי דפשע לענין נורא אינהו גופייהו איגנוב אבל הכא בחרש פשע ובחרש לא היה הנזק ובפקח לא פשע ולא מידי ולא איתברר שפיר, ומסתברא דלא אמרינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אלא באונסא דשכיחא כגון נטירותא דגנבי אבל אונסא דלא שכיחא כגון התלעה וכגון פקח ביום לא ואפילו למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב באונסא דלא שכיחא פטור דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה אונסא דלא שכיחא וכדאמרינן בבבא קמא (כ"א:) בגמרא דהכלב והגדי הניחא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור אלא למאן דאמר חייב מאי איכא למימר כגון דמקרבי כלים לגבי כותל דכי נפל לבראי נפלי וליכא לאסוקי אדעתיה להאי אונסא.
גרסינן בתוספתא (פ"ח דב"מ ה"ו) גנב אחד אינו אונס שני גנבים אונס רבי יהודה אומר אם היה מזויין אף גנב אחד אונס זאב אחד אינו אונס שני זאבין אונס רבי יהודה אומר וכו'.
<h2>דף קטז.</h2>
והיכא דכפר פקדון תפיס המפקיד מיניה בלא סהדי ומשתבע דלית ליה מידי מממונא דיליה כדין מלוה ואיכא מאן דאמר אם הנפקד טעין אין לך פקדון אצלי אינו נשבע שמא רצה לומר שנאנס ואיכא מאן דאמר בטענת היה לך אצלי ונאנס אינו נשבע אבל בטענת אין לך אצלי כלום יכול לישבע שאם היתה טענתו נאנס היה טוען ואמר נאנס. וכתב גאון מי שיש לו ממון אצל חבירו ויש לו הוא תחת חבירו מלוה או פקדון דמיא כמאן דעביד איניש דינא לנפשיה והכין חזינא דאית ליה למתפשיה לפקדון על מאי דאית ליה ואתי לבית דין ואמר להו למילתא אית ליה לוותאי פקדון ואית לי עליה כך וכך ותפשתיה על מאי דאית לי ואי יהיב לי יהיבנא ליה פקדון דיליה בעיניה ודינא הוא מגו דיכיל למימר לית לך לוותי פקדון אי נמי אהדרתיה ניהלך יכיל לטעון עד כדי דמיו ושקיל כההוא דחבל סכינא דאשכבתא (ב"מ קט"ז.) וכל היכא דמצי למימר אין לך בידי או החזרתיו לך או דילי הוא כולי עלמא מודו דמצי תפיס ומשתבע. ובתוספתא (פ"ה דשבועות ה"ג) גרסינן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי או שהיה לך בידי והחזרתיו לך או שיש לי בידך במנה כסות במנה פירות פטור וכו' בחוב ואנן כתבינן במחאה דלא אמרינן בפקדון מגו אלא היכא דליכא עדים ולא ראה כדכתבינן במחאה. ולפי ששטר פקדון אינו מועיל ובשבועה נאמן מה שאין כן בשאר שטרות לא כתבנו בו טופס.
